אסברי. לי ר' זירא לטעמא אין יתן סנדלוי הכא הוא אתי בדא ונסיב לון וכו' כמפורש הכל לעיל שם:

מה דיורין ממש וכו'. הא דתנינן במתניתין בזמן שיש בה דיורין מהלך את כולה וכו'. מאי דיורין אם דיורין ממש בעינן או אפילו ראויה לדיורין הרי כיש בה דיורין היא. וקאמר מן מה דשמעינן דאמר ר' יצחק שאת רואה אותה כאלו מלאה מים וטיט כלומר אפילו היא עכשיו מלאה מים וטיט אין בכך כלום הדא אמרה אפילו ראויה לדיורין כמי שיש בה דיורין דמי:

גג מגדל. אם נתן בו עירובו נידון כעיר דהואיל ומשתמשין בו תדיר הרי הוא כמי שהוא לדירה ומונה חוצה לו אלפים וגג המערה נידון כשדות לפי שאין שם דיורין ואינה ראויה לדיורין ואין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה:

הדא אמרה. מדתנינן בנותן את עירובו בעיר כל העיר נחשב לו כד' אמות ומטעמא הואיל ויכול להגיע לעירובו בכל מקום שהוא בעיר אם כן בעיר שיש לה שני פתחים ומפולשת היא לגמרי ונראית כשני עיירות אם יש בין זה לזה ארבע אלפים חסר אמה אחת מכיון שיכול להגיע מזו לזו דמ''מ כעיר אחת דמיא והואיל והתחומין מובלעין הן מהלך את כולה וכו' וכדאמרינן לעיל בהלכה א' גבי עיר שהיא בנויה כמין קשת:

הדרן עלך כיצד מעברין

היא אחורי הגגים היא אחורי הספינה. מילתא באנפי נפשה היא דכמו שאמרו באחורי הגגין כך הדין באחורי הספינה שאם יש ספינות בנהר שאצל העיר סמוכות זו לזו אחוריהן כאחורי הגגין לענין הילוך שהכל נחשב כהעיר ומהן ולהלן מודד אלפים אמה:

מילתא דרב פליגא עלוי. דנפשיה דתנינן תמן ריש פ''ט כל גגות העיר רשות אחת וקאמר שמואל עד בית סאתים ורב אמר מטלטלין בהן אפילו כיר ואפי' כוריים ובשלמא דשמואל אדשמואל לא מצינן למיפרך דר' אחא מטי בה בשם שמואל קאמר שיש שאמרו כך בשם שמואל ולהאי מ''ד אין הכי נמי דשמואל ס''ל בגגות עצמן הכי אלא דרב אדרב קשיא:

מטי בה בשם שמואל אחורי הגגין מטלטלין בהן אפילו כור או כוריים רב אמר מטלטלין בהן עד בית סאתים. כצ''ל דהא לקמן מקשי דרב אדרב:

אחורי הגגין מהו. לענין טלטול ואיידי דאיירי הכא בגגין לענין הילוך מיבעיא ליה לענין טלטול דתנן לקמן פ''ט כל גגות העיר רשות אחת ואחורי הגגין שיש איזה בנין באחוריהן אם הן כגגין עצמן או לא:

. אם היה גגה של חומה ששת אלפים וכו' כצ''ל מהלך את כולה וחוצה לה ע''י נבריות. כלומר דאם היא חומה שלימה צריכא למימר דנחשב הכל כעיבורה אלא אפילו היא פריצה בכמה מקימות ויש מקומות ניכרין שהן מאותה החומה מהלך את כולה שנחשב מן העיבור וחוצה לה מודד אלפים אמה:

אם היתה גגה של מערה וכו'. לאו בנותן עירובו מיירי דלא פליג אמתניתין אלא בענין עבור של עיר והשייך לה קאמר דאם גג מערה שהיא מתחלת בתוך ע' ושיריים של העיר אפילו היא ד' אלפים אמה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה וכן הדין ע''ג חומה העומדת בתוך עיבורה של העיר דאפי' כמה מותר:

אמר. ר' חנניה בריה דרבי הלל. דבר זה תלוי במחלוקת דר' מאיר ור' יודה בפרק דלעיל בהלכה ו' דלר' מאיר דסבירא ליה עיקר עירוב בככר הוא וקל הוא שהקילו חכמים לעני או לבא בדרך שיערב ברגליו. אם כן כאן כנותן עירובו בקרפף דיינינן ליה משום דדי הוא שהקילו בו שיכול לקנות שביתה במקום פלוני ולא יהא צריך לערב בככר ולא דניקל ביה טפי שיהא מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אלא דינו כמו אם נותן בו עירובו שאין לו אלא ממקום עירובו אלפים והכי נמי ממקום שסיים שביתתו שהרי צריך לקנות שביתה במקום מסויים כדתנן בפ' דלעיל שם ואין לו אלא ממקום שקנה לו שביתה אלפים ולר' יהודה דס''ל עיקר עירוב ברגליו ולאו משום קולא שהקלו בו א''כ באומר תקנה לי שביתה בקרפף מהלך את כולה וחוצה לו אלפים אמה כדין קונה שביתה במקום שהיקף במחיצות:

ר' זעירא בעי. דעד כאן לא שמענו אלא אם קנה הוא שביתה ועומד בקרפף בשעת קניית שביתה אבל אם היה חוץ לקרפף ואמר תקנה לי שביתה בקרפף וכגון שהיה יכול להגיע להקרפף בשעת קניית שביתה ולא רצה לזוז ממקומו ואמר תקנה לי שביתה בתוכו מאי אם בכה''ג נמי אמרינן דכל הקרפף נחשב לו כארבע אמות או דילמא דבעינן דוקא שיהא עומד בתוכו בשעת קניית שביתה:

אמר להן ר''ע וכו' קל הוא הקונה שביתה בקרפף וכו'. מדברי חכמים למדנו דמחלקין בנותן עירובו בין מקום שיש בו דיורין לבין מקום שאין בו דיורין א''כ מצינו שקל הוא הקונה שביתה בקרפף דבזה מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה שהרי יש לו מחיצות וכל הקרפף נחשב לו כד' אמות אבל אם נתן עירובו בקרפף הואיל ואין בו דיורין אין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה:

ר' יהודה אומר בלשון אחרת. אמר להן וכלומר דר' יהודה קאמר דלעולם ר''ג ס''ל צדוקי הרי הוא כעכו''ם ומהך מעשה לאו ראייה היא דלא כך אמר להן אלא בלשון אחרת מהרו ועשו צרכיכם מבע''י ולא עד שלא יוציא כליו אלא עד שלא יצא היום ויאסר עליכם שהרי יכול הוא לחזור בו מביטול רשותו ושמא יחזור בו. ומסקנא דצדוקים בזמן הזה שהן משמרין שבת בפרהסיא ואין מחללין אלא בצנעא ואינם מודים בתורת עירוב אינם כעכו''ם ויכול הוא לבטל רשותו שדוקא המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעכו''ם ואין לו ביטול רשות אלא שוכרין ממנו כדרך ששוכרין מן הנכרי:

אמר ר''ג מעשה בצדוקי אחד. התם בגמרא פריך צדוקי מאן דכר שמיה וקאמר חסורי מיחסרא והכי קתני וצדוקי הרי הוא כנכרי ועד שישכיר רשותו ור''ג אומר אינו כעכו''ם ומעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו בירושלים בחצר שבמבוי ובטל רשותו ואמר לנו אבא מהרו והוציאו את כל הכלים למבוי והחזיקו בו עד שלא יוציא הצדוקי כליו תחילה ויחזיר ויחזיק ברשותו מפני שהמבטל רשותו וחזר בו והוציא הרי זה אוסר וש''מ דאינו כעכו''ם דאי כעכו''ם ואגירו מיניה רשותו היכי מצי למיהדר ביה ואע''ג דמפיק לא אסר דהא נקט דמי:

ר''א בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שם שני ישראלים אוסרים זה על זה. ודכ''ע ס''ל דדירת עכו''ם לאו שמה דירה אלא הרי הוא כבהמה ומן הדין אינו אוסר אלא דרבנן גזרו שלא ידור עם העכו''ם שמא ילמד ממעשיו ובהא פליגי דת''ק סבר אע''ג דעכו''ם חשיד אשפיכות דמים ומהאי טעמא אמרינן בפ''ב דע''ז שאסור להתיחד עמו אפ''ה כיון דזימנין דמיקרי ודייר ישראל עם העכו''ם אמור רבנן אין עירוב מועיל במקום העכו''ם וכן אין ביטול רשות מועיל עד שישכיר העכו''ם את רשותו ועכו''ם חייש לכשפים ולא ישכיר ומתוך כך לא יבא ישראל לדור עם העכו''ם ולא ילמד ממעשיו ור''א בן יעקב ס''ל חד דבלאו הכי לא שכיח דדייר עם הנכרי דחשיד אשפיכות דמים לא גזרו ביה רבנן תרי דשכיחי דדיירו גזרו בהו רבנן והלכה כר' אליעזר בן יעקב ואם שני ישראלים ועכו''ם דרים בחצר אחת ועירבו הישראלים לעצמן לא הועילו כלום וכן אם בטלו רשותו להנכרי או הוא ביטל להן או שביטלו הישראלים זה לזה ונעשו כיחיד עם העכו''ם לא הועילו כלום ואין להן תקנה אלא שישכרו מן העכו''ם רשותו וישראל אחר ששכר מן הנכרי מערב הוא עם חבירו או עם ישראלים רבים השוכנים שם והותרו כולם ואין כל אחד צריך לשכור רשות מן הנכרי ושוכרין מן העכו''ם אפי' בפחות משוה פרוטה ואפי' בשבת שהשכירות רשות אינו כשאר שכירות ודאית אלא היכר בלבד והרי היא כביטול רשות וכשם שהישראל מבטל רשותו בשבת כך שוכרין מן העכו''ם בשבת:

ה''ז אוסר עליו. לטלטל בחצר עד שישכור ממנו הרשית שיש לו בחצר:

מתני' הדר עם העכו''ם בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב. כגון כותי:

ברם כרבנן חלוקין על ר''י בן נורי. כלומר אבל בההיא דר''י בן נורי הא רבנן פליגי עליה וס''ל לר' הושעיה דאע''ג דהלכה כדברי המיקל בעירובין היינו ביחיד אצל יחיד אבל ביחיד אצל רבים לא והיינו דקאמר בהאי דתני גבי ר' אליעזר בן יעקב והלכה כדבריו אפ''ה מספקא לן ואגב הא מייתי לה לכולה סוגיא דאיתמר לעיל בפ''ק על האי דר' יהודה דמבוי בריש מכילתין וכדגרסינן רבי אחא רבי חיננא בשם כהנא אין הלכה כר' יהודה וכדפרישית שם:

מה צריכה כהדא דתני ר' אליעזר בן יעקב אומר. כמו וכו' היא לציין על התוספתא שהבאתי לעיל דסיים שם והלכה כדבריו וכלומר דאפי' בהך דר''א בן יעקב דאיפסיקא הלכתא כוותיה אכתי מספקא לן בהאי הלכתא לפי שאין למדין הלכה מפי התלמוד וזהו התוספתא:

ר' יעקב וכו' הלכה כר' יוחנן בן נורי. מילתא דר''י בן נורי חנינא לה לעיל בפ''ד בהלכה ה' מי שישן בדרך וכו' ואיפסיקא התם הלכתא כוותיה דהלכה כדברי המיקל בעירובין וכדקאמר לקמן ומייתי לה הכא אמתני' משום הך דר' הושעיה בעי על זה דקאמר ר' יעקב בשם ר' יוחנן הלכה פסוקה כר''י בן נורי אע''ג דרבים חלוקים עליו ומנא ליה הא:

אלו ישראל ובהמה שהיו דרין בחצר מה הבהמה אוסרת. בתמיה מה את אומר וכי הבהמה עצמה גורמת האיסור הלא אפי' לדבריך אין האיסור אלא בשביל הישראל בעל הבהמה שיש לו רשות להעמיד בהמתו שם והשתא כשם שהבהמה עצמה אינה אוסרת כך העכו''ם אינו אוסר:

מתיב. והשיב להן ר' אליעזר בן יעקב מה זו ראייה ודמיון:

גמ' חצר של עכו''ם הרי הוא כדיר של בהמה. תוספתא היא בפרק חמישי ומסיים התם ומותר להכניס ולהוציא מחצר לבתים ומבתים לחצר וכלים ששבתו בחצר מותר לטלטלן בחצר היה ישראל אחד שרוי בתוכה ה''ז אוסר מפני שהוא כחצירו ר''א בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהו ב' ישראלים אוסרים זה על זה והלכה כדבריו. ומשום דקשיא רישא לסיפא בדברי הת''ק דאם הוא כבהמה מפני מה אוסר כשהישראל שרוי בתוכה הלכך מפרש הש''ס דבהא פליגי וכך השיבו זה לזה דמתיבין רבנן לרבי אליעזר בן יעקב אלו ישראל ובהמה שהיו דרים בחצר וכלומר שהבהמה היא של ישראל אחר שיש לו רשות בחצר להעמיד בהמתו שם. שמא אין בבהמה אוסרת הא ודאי אוסרת היא וכלומר דמכח שזה העמיד בהמתו בחצר ויש לו רשות לכך גורם האיסור להישראל שבחצר ואם כן מיהת מצינו שלפעמים הבהמה אוסרת היא וכשם שהבהמה אוסרת כך הוא אוסר:

ר' יהודה אומר בלשון אחרת. אמר להן וכלומר דר' יהודה קאמר דלעולם ר''ג ס''ל צדוקי הרי הוא כעכו''ם ומהך מעשה לאו ראייה היא דלא כך אמר להן אלא בלשון אחרת מהרו ועשו צרכיכם מבע''י ולא עד שלא יוציא כליו אלא עד שלא יצא היום ויאסר עליכם שהרי יכול הוא לחזור בו מביטול רשותו ושמא יחזור בו. ומסקנא דצדוקים בזמן הזה שהן משמרין שבת בפרהסיא ואין מחללין אלא בצנעא ואינם מודים בתורת עירוב אינם כעכו''ם ויכול הוא לבטל רשותו שדוקא המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעכו''ם ואין לו ביטול רשות אלא שוכרין ממנו כדרך ששוכרין מן הנכרי:

אמר ר''ג מעשה בצדוקי אחד. התם בגמרא פריך צדוקי מאן דכר שמיה וקאמר חסורי מיחסרא והכי קתני וצדוקי הרי הוא כנכרי ועד שישכיר רשותו ור''ג אומר אינו כעכו''ם ומעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו בירושלים בחצר שבמבוי ובטל רשותו ואמר לנו אבא מהרו והוציאו את כל הכלים למבוי והחזיקו בו עד שלא יוציא הצדוקי כליו תחילה ויחזיר ויחזיק ברשותו מפני שהמבטל רשותו וחזר בו והוציא הרי זה אוסר וש''מ דאינו כעכו''ם דאי כעכו''ם ואגירו מיניה רשותו היכי מצי למיהדר ביה ואע''ג דמפיק לא אסר דהא נקט דמי:

ר''א בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהיו שם שני ישראלים אוסרים זה על זה. ודכ''ע ס''ל דדירת עכו''ם לאו שמה דירה אלא הרי הוא כבהמה ומן הדין אינו אוסר אלא דרבנן גזרו שלא ידור עם העכו''ם שמא ילמד ממעשיו ובהא פליגי דת''ק סבר אע''ג דעכו''ם חשיד אשפיכות דמים ומהאי טעמא אמרינן בפ''ב דע''ז שאסור להתיחד עמו אפ''ה כיון דזימנין דמיקרי ודייר ישראל עם העכו''ם אמור רבנן אין עירוב מועיל במקום העכו''ם וכן אין ביטול רשות מועיל עד שישכיר העכו''ם את רשותו ועכו''ם חייש לכשפים ולא ישכיר ומתוך כך לא יבא ישראל לדור עם העכו''ם ולא ילמד ממעשיו ור''א בן יעקב ס''ל חד דבלאו הכי לא שכיח דדייר עם הנכרי דחשיד אשפיכות דמים לא גזרו ביה רבנן תרי דשכיחי דדיירו גזרו בהו רבנן והלכה כר' אליעזר בן יעקב ואם שני ישראלים ועכו''ם דרים בחצר אחת ועירבו הישראלים לעצמן לא הועילו כלום וכן אם בטלו רשותו להנכרי או הוא ביטל להן או שביטלו הישראלים זה לזה ונעשו כיחיד עם העכו''ם לא הועילו כלום ואין להן תקנה אלא שישכרו מן העכו''ם רשותו וישראל אחר ששכר מן הנכרי מערב הוא עם חבירו או עם ישראלים רבים השוכנים שם והותרו כולם ואין כל אחד צריך לשכור רשות מן הנכרי ושוכרין מן העכו''ם אפי' בפחות משוה פרוטה ואפי' בשבת שהשכירות רשות אינו כשאר שכירות ודאית אלא היכר בלבד והרי היא כביטול רשות וכשם שהישראל מבטל רשותו בשבת כך שוכרין מן העכו''ם בשבת:

ה''ז אוסר עליו. לטלטל בחצר עד שישכור ממנו הרשית שיש לו בחצר:

מתני' הדר עם העכו''ם בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב. כגון כותי: